(כתבה זאת היא חלק ג' בסדרה "קהילות פיזיות וקהילות וירטאוליות", כאן תוכלו לקרוא את חלק א' ו חלק ב').
לאחר שראינו מה היא קהילה נטיב להבין מהי קהילה באינטרנט. מושגי המפתח החוזרים בכל קהילה הם "קבוצת אנשים" ו-"אינטראקציה". כיצד מתקבצים אנשים באינטרנט ומהי האינטראציה בינהם? המקום בו מתקבצים אנשים באינטרנט נקרא "פורום" וצורת התקשורת נקראת שיחה אבל היא למעשה "התכתבות קבוצתית". מדוע לא שיחה? משום שאין זו הדברות אינטראקטיבית: כל משתתף מצטרף לשיחה, קורא הודעות ונשלחו ומוסיף הודעה משלו בזמנו החופשי.
(כתבה זאת היא חלק ב' המשך בסדרה "קהילות פיזיות וקהילות וירטאוליות". את חלק א' תמצאו כאן).
על מנת לבחון את האינטראקציה בין קהילה פיזית לקהילה באינטרנט, יש להבין מהי קהילה. מסתבר שמושג הקהילה הוא אחד המושגים החמקמקים ביותר. על פניו כל אחד מאיתנו יודע בדיוק מה היא קהילה, אבל לכשנתבקש להגדירה נתקשה לעשות זאת. על פי מרבית ההגדרות, קהילה היא קבוצת אנשים בעלי דבר מה משותף. כמספר ההגדרות כן מספר האפשרויות לאותו דבר מה. דוגמאות נפוצות הן מקום גיאוגרפי, עיסוק, אמונה ועניין. אבל למאפיינים אלו סייגים רבים: מובן שכל האסייתים, למרות שהם גרים באותה יבשת, אינם קהילה. קשה לחשוב גם על כל הנוצרים באשר הם כקהילה למרות אמונתם המשותפת. כמה צריך לחדד את הגדרת השיתוף על מנת להגדיר קהילה? האם במקרה הגאוגרפי נצטרף להגביל את עצמנו למדינה, עיר, שכונה או לרחוב?
לפני מספר חודשים התנדבתי להפעיל את אתר האינטרנט של הקיבוץ. חשבתי שהפעלת האתר יכולה לאפשר לי לתרום מניסיוני בתחום שהוא גם קרוב לליבי וגם בעל חשיבות. אבל האם אתר אינטרנט באמת חשוב לקיבוץ המתחדש? ומה צריך להיות תוכנו?
כשיצאתי לדרך ראיתי באינטרנט כלי תקשורת בין חברי הקהילה. בקיבוץ שלאחר ההפרטה מעטים מבקרים בחדר האוכל ומשום כך רבים כלל לא מגיעים ללוח המודעות. לכן נדרש אמצעי שיאפשר העברת אינפורמציה לכל חברי הקהילה: הרופא יכיע ביום שלישי במקום שני, המרכולית פתוחה בערב החג עד אחת, מחר סרט במועדון וההנהלה החליטה ככה וככה.
אחד האתגרים הגדולים של הקיבוץ המתחדש הוא שימור התרבות והמסורת. אחת הסיבות המרכזיות היא נסיגת הביחד ועליית חשיבות הפרט והמשפחה. ביפתח נעלם הסדר הציבורי בפסח, ומועדים משפחתיים אחרים כמו ראש השנה וערב שבת נחגגים בחיק המשפחה. לעומת זאת את חגים הציבוריים כמו יום העצמאות, שבועות ופורים אנחנו חוגגים בצוותא. התגברנו על העלמות רכז התרבות שתפקידו היה לארגן אירועים אילו ומתנדבים מבורכים עוסקים במלאכה.
בבית הספר של הבת שלי בחרו בשנת המאה לתל-אביב כנושא המסכם של שנת הלימודים. אני מניח שזאת בחירה סבירה והגיונית. ילמדו על הגרלת המגרשים לאחוזת בית, על ארכיטקטורה של באוהאוז ובאירוע הסיום יקימו "פאב תל-אביבי". בי, תל-אביבי שעבר מן העיר הגדולה לאצבע הגליל, הבחירה העלתה מחשבות רבות.
לא קל לחדש משהו בנוגע לארוחת הבוקר, ובמדבר הקולינרי הקרוי הגליל העליון, על אחת כמה וכמה. מצד שני, לגליל מגיעים בשביל הנוף, האוירה והחופשה ותפקידה של ארוחת הבוקר להוות רקע מתאים בלבד כל עוד האוכל מתקבל על הדעת. בהתחשב בקריטריונים אלו, הרשימה הבאה מציגה את מרבית המגוון האפשרי.
יצאתי אתמול בבוקר מהבית לרכיבה על אופניים במטעים מסביב ליפתח ולא רציתי לחזור. השלג בחרמון, השלכת במטעים, הגפנים המזהיבות והאויר הצלול שיכרו אותי. כמה קשה לעבוד אחרי ששותים יין טוב. בתום הרכיבה יצאתי עם מצלמה, כמה חבל שהתמונות לא משקפות כלל את יופי הנוף.
בניגוד לקולנועים, מופעי מוזיקה ניתן לשמוע בגליל. זה לא שבכל סוף שבוע פותחים את המקומון ובוחרים משפע המופעים, אבל כל אומן מגיע פעם או פעמיים בשנה לגליל העליון. כנראה שהופעות מתאימות לחופשה יותר מסרטים. או שבניגוד לסרטים, הופעות לא נראות אותו דבר כשמורידים אותן ב-eMule.
כפי שניתן לצפות, אחת הבעיות במגורים בקצות הארץ הוא המרחק משרותים שונים. ישנם דווקא שירותים שנגישים הרבה יותר כאן. אם מפני שהשירות נמצא בקיבוץ כמו מרפאה או מרכולית (מיני מרקט בלשון העיר), או משום שהנסיעה לעיר המחוז קלה יותר מפקקי אחר הצהריים בתל-אביב. שלא לדבר על החניה.
אבל לשירות אחד התגעגנו מאוד מאז שעברנו הנה, משלוחים מהסופר. לא יבין זאת מי שגר בבניין עם חניה תת קרקעית ומעלית, אבל כל האחרים יודעים עד כמה מתסכל סבב אחר סבב של סחיבת שקיות סופר מהמכונית הביתה.
שמי עפר ועברתי עם משפחתי מתל-אביב לאצבע הגליל, 800 מטר מהגבול עם לבנון והכי רחוק שאפשר מתל-אביב. לא נולדתי כאן. לא התחלתי לגדל גפנים או עיזים. אז מה בכל אופן אני עושה כאן? על זה אנסה לכתוב בבלוג.
