יש דברים קטנים שמשגעים אותי. כאלו שבאמת לא צריכים לשנות, אבל כל פעם שאני פוגש אותם אני מתקצף. ובדיוק בשביל זה המציאו את הבלוג. הדבר הקטן והבלתי מזיק שמזיק לי היום הוא הביטוי "כביש מקורצף". האקדמיה ללשון הכבישים, או בשמה הקודם מע"צ טבעה את המושג הזה על מנת לתאר כביש שהוסרה שיכבת האספלט העליונה שלו לצורך סלילה מחדש. ושלטים הנושאים ביטוי זה בגאון פזורים להמוניהם בצידי הכבישים. אלא מה? מסופקני אם יש מילה רשמית כזאת בעברית, ואם יש שהמשמעות שלה מתאימה.

על מנת לא לזפת את פניהם של עובדי המדינה החרוצים ברבים ללא סיבה, יצאתי לבדוק.

בנושא הבייבי-סיטריות הסתדרנו. אחרי הכל אנחנו בקיבוץ וכל בת 12 (טוב לא להגזים, 16) יכולה לשמור על בנותינו, ואם תהיה בעיה אז אמא שלה תקפוץ לעזור.

אבל עליה וקוץ בה. להיכן יוצאים? בתל-אביב האפשרויות כמעט לא מוגבלות. קצת לפני שעזבנו הצלחנו להתגבר על הפוביה מסינמה-סיטי, ושמענו שמאז שעזבנו פתחו עוד מגה קומפלס או שניים. הספקנו לראות הופעה או שתיים בזאפה שרק נפתח.

כמו מאומה לא קרה, אותה הדומייה וגם אותה התפאורה.

קצת לפני יותר משנה עברתי מהעיר הגדולה לגור בקיבוץ יפתח, קצת יותר מקילומטר מגבול הלבנון. עוד לפני כן התחלתי לכתוב בלוג על המעבר, בלוג של תקווה וציפיה לשינוי שבפתח. ואז הגיע המלחמה, והדגישה את מה שברור היה גם בלעדיה: טיבה של מציאות שפנים רבות לה, שלא כמו החלום שהוא או חלום באספמיה או חלום בלהות.

הבלוג ננטש, נעלם ולבסוף נמחק. אבל אני עוד פה, כלומר שם, בקיבוץ יפתח, קילוטר מגבול הלבנון.

ועכשיו מתהחלה, אותה התפאורה וגם אותה הדומיה. אבל הפעם פנים רבות לה לתפאורה, ולא שני מימדים בלבד.

כתבתי מעט על הסיבות מדוע בחרנו נירה ואני לעבור רחוק כל-כך. לא כתבתי מדוע דווקא ליפתח. כאשר יצאתי לחפש בית חדש בגליל העליון, הקריטריונים כללו נוף, פלגי מים, נוחות ומזג אויר. יפתח היתה הנקודה הגבוהה ביותר שנירה היתה מוכנה לטפס אליה מפחד החורף הקפוא.

השבועות האחרונים אינם טובים לעוברים לגליל. לאחר שהקטיושות חזרו (אמנם ליום אחד) למחוזותינו, הודיע חברת ארקיע על הפסקת הטיסות לראש פינה.
זהו, שזאת היתה התוכנית. לטוס לעבודה. עדיין אין מבחר גדול של עבודות היי-טק באצבע הגליל. וגם אינני מתכוון להחליף את מקום העבודה (הרצליה). לא שאי אפשר במכונית- שעתיים מדלת לדלת בשעות שאינן שעות עומס - אבל הנסיעה בחזרה, כשעייפים, עשויה להיות חוויה מפוקפקת.

לא בכל יום אורזים את המטלטלים, נוטשים את כור מחצבתינו ויוצאים למסע אל מעבר להררי החושך. טוב, דברים השתנו במקצת מאז הקמת ראש פינה עד היום, וכבר לא צריך לחצות את הגליל על חמורים. אך עדיין לעבור לגור שעתיים מהמרכז התוסס, המשפחה וכן, העבודה.... מגיע לכם הסבר.

בניית בית בהרחבה אינה פרוייקט פשוט. ראשית מעולם לא בנינו בית וגם לא תכננו לעשות זאת, והנה מצאנו את עצמנו בונים בית. אבל לא על זה רציתי לדבר. רציתי לדבר על קהילה.

היום הוא מסוג הימים שאני חייב לאמץ את הציונות והאידאליים (וקצת שאננות שלא מזיקה). תותחי צה"ל וטילי החיזבלה מרעישים באצבע הגליל והתושבים במקלטים. יותר מתמיד אני עוקב אחר כל שביב מידע, מוצא את עצמי גולש לאתר דבקה לקרוא מה האתרים האחרים עדיין לא כותבים.
הפרטים מתחילים להתבהר, הקרב רחוק, אך שניר ומעיין ברוך שגם בהם התעניינו בקו האש.
ועדיין, אנחנו עוברים, האם זה דיסוננס קוגניטיבי? שאננות? ואולי לטווח ארוך החיים במרכז מסוכנים יותר? ואולי לנירה יהיו מחשבות אחרות? נחיה ונראה.

את הדברים הבאים אמרתי בטכס הנחת אבן הפינה להרחבה הקהילתית ביפתח והם מסכמים בצורה הטובה ביותר את הרגשתי:

פתחתי בנאום אישי ציוני חוצב להבות אך שכחתי להציג את עצמי. שמי עפר שיזף אני בן 37, נשוי ואב לשתיים, איש הי-טק (איזו מילה גסה),תל-אביבי. פתאום באמצע החיים, גיל בו כולנו מחפשים שינוי, החלטנו נירה ואני לעבור לגור באצבע הגליל, לקיבוץ יפתח. למה? אולי הבלוג הזה יענה על כך.