בבית הספר של הבת שלי בחרו בשנת המאה לתל-אביב כנושא המסכם של שנת הלימודים. אני מניח שזאת בחירה סבירה והגיונית. ילמדו על הגרלת המגרשים לאחוזת בית, על ארכיטקטורה של באוהאוז ובאירוע הסיום יקימו "פאב תל-אביבי". בי, תל-אביבי שעבר מן העיר הגדולה לאצבע הגליל, הבחירה העלתה מחשבות רבות.
מחשבות של מהגר. למרות שעברתי הנה כבר לפני שלוש שנים וכאן אני בונה את ביתי, כנראה שלעולם אהיה גם תל-אביבי. כשאני שומע את שלמה ארצי מספר ביום שישי בגלי צה"ל על תל-אביב של ילדותו, אני חושב על זאת של ילדותי. סבתי עזבה את בודפש בשנת 1945 בגיל 30 ושמרה אותה בליבה עד יום מותה. אני עזבתי את תל-אביב בשנת 2006 בגיל 38 ועדיין שומר אותה בליבי.
מחשבות על פריפריה ומרכז. קיבוץ יפתח היה בן שישים בשנה שעברה. חגגנו, ומן הסתם לא ידעתם זאת. גם קרית שמונה בת שישים השנה ותושבי קרית שמונה חגגו. גם את זאת לא ידעתם. כך הדבר מן הסתם בכל עיר ויישוב. אבל כשתל-אביב חוגגת, כולם חוגגים. אני ברחתי לפאתי הארץ, אבל עיני התושבים בקצוות הארץ נשואות לשם. המוטו של עיתון העיר הוא "כל עיר והעיר שלה". אבל העיר של כל תושבי ישראל היא תל-אביב.
מחשבות של ציוני. תגובתי הראשונה על הבחירה היתה הפתעה. עבורי תל-אביב היא עיר חולין. אתם יודעים, עיר ללא הפסקה. לא נושא שנתי של בית ספר אלא אם הוא במקרה תל-אביבי. אבל במחשבה שניה תל-אביב היא לא סתם עיר ולא רק עבורי. אמנם תל-אביב אולי אינה מרכז החלוציות היום, ולהתנחל צריך בנגב ובגליל, אבל היא העיר העברית הראשונה שהפכה לכרך עברי סוען. תל-אביב מייצגת לא רק את התחדשות היישוב היהודי בארץ ישראל אלא גם את הצלחתו. ולא פחות מכך את הנורמליות שלו.
