נאום אישי ציוני

את הדברים הבאים אמרתי בטכס הנחת אבן הפינה להרחבה הקהילתית ביפתח והם מסכמים בצורה הטובה ביותר את הרגשתי:
"אני רוצה לשתף אתכם בהרגשתי היום, בבואי להצטרף לקהילה נהדרת זאת.
בחמש השנים האחרונות, מאז פרוץ האינתיפאדה, גבר בי הניכור למדינה בה אני חי. הדגל וההמנון היו לי לזרה. המילה ציונות דהתה ואבדה אל בין דפי ההסטוריה.
משהו השתנה השנה. קצת בגלל הסרט הכחול שעדיין מתנופף על מכוניתי. אבל בעיקר בגלל שהגעתי למקום הזה - קיבוץ יפתח. פתאום המילה ציונות קבלה מימד חדש.
שלא יהיו ספקות, הגעתי הנה על מנת לחיות טוב יותר, להמלט מסימטאות הכרך הרועשות, לנשום את אויר ההרים ולצפות לעת ערב בחרמון באור השקיעה. אבל מצאתי יותר מזה. מצאתי את הציונות שלי מחדש. מצאתי בית וקהילה.
זאת אינה הציונות של הכשרות הפלמ"ח שהקימו את יפתח, לא נחזור להתקלח במקלחות משותפות ולא נפקיע מהתאילנדים את עיבוד עמק קדש. אבל עדיין, קהילה פורחת זאת המסמנת בעצם קיומה את גבולות המדינה היא הציונות של היום. ובבואי להתנחל כאן, אני מרגיש שגם אני תורם תרומה קטנה לציונות זאת.
למה יפתח?
כאשר יצאתי בסוף שבוע אביבי לפני כשישה חודשים לאצבע הגליל לחפש בית חדש חשבתי שאשווה נוף, דגמים, מפרטים ומחירים. אבל טעיתי. גיליתי שהעיר אינה רק רועשת ופקוקה ולחוצה, היא גם בודדה. גיליתי שאני מחפש גם קהילה, אותו מושג ארטילאי כל-כך לדרי העיר. כאן ביפתח גיליתי מה אני מחפש, וכאן מצאתי את מבוקשי.
על כך תודתי לבני ובנות יפתח. על שהקימו והם שומרים על קהילה כזאת בעידן אינדיבידואליסטי כל כך, ועל כך שהם פותחים בפנינו את קהילתם, שתהיה קהילתנו. אני מקווה שנעזור לכם, ולו במעט, בבניית הזהות הקהילתית החדשה של קיבוץ יפתח."