לא קלים חיי המתיישבים
בניית בית בהרחבה אינה פרוייקט פשוט. ראשית מעולם לא בנינו בית וגם לא תכננו לעשות זאת, והנה מצאנו את עצמנו בונים בית. אבל לא על זה רציתי לדבר. רציתי לדבר על קהילה.
יישוב קטן הוא גם קהילה. מגורים בקהילה קטנה דורשים סובלנות והסתגלות יותר מאשר מגורים בעיר הגדולה והמסתגרת. מדוע נזכרתי בכך? ערוץ HOT המקומי פרסם כתבה על יחסים עכורים בין מתיישבים להנהלת הקהילה בקיבוץ שניר. בכתבה נראים מתיישבים מתלוננים על גובה המס המוניציפלי ועל השימוש בו. תושבת אחרת מתלוננת על כך שזה "כמו קיבוץ" וועד היישוב מחליט עבורה החלטות.
אני חושב שהמתיישבים שרואיינו אינם מפנימים שביישוב קטן לא ניתן להפנות אצבע מאשימה ל-"הנהלה". זאת דמוקרטיה ישירה מדי. ההנהלה היא אנחנו ואנחנו ההנהלה.אם צריך כסף, אין אחר שישלם ותרבות ה-"עשו לי, שתו לי, דפקו אותי" אינה במקומה. הדבר בולט במיוחד בשניר שם מספר המשפחות בהרחבה גדול ממספרן הקיבוץ ורכזת הקהילה היא תושבת ההרחבה.
שורש הבעיה נעוץ מן הסתם בחלומות שאנשים בונים לעצמם יותר מאשר בסיפורים שסיפרו להם. לפחות לי, גם בשניר, סיפרו הכל. החיים בקהילה קטנה אינם זולים. החיים בבית גדול עם דשא מסביב אינם זולים. אולי זולים מכפר שמריהו, אך לא מדירה בנתניה. אי אפשר להתחמק מכך.
אני מקווה שביפתח נצליח שלא ליפול לבורות אלו. ההרחבה קטנה יותר ומשנה פחות את ציביונו הכללי של היישוב. גם המספר הגדול של מתיישבים השייכים כבר היום בצורה זאת או אחרת לקהילת יפתח מבטיח פחות הפתעות.
ימים יגידו.
פרסום תגובה חדשה