כפי שניתן לצפות, אחת הבעיות במגורים בקצות הארץ הוא המרחק משרותים שונים. ישנם דווקא שירותים שנגישים הרבה יותר כאן. אם מפני שהשירות נמצא בקיבוץ כמו מרפאה או מרכולית (מיני מרקט בלשון העיר), או משום שהנסיעה לעיר המחוז קלה יותר מפקקי אחר הצהריים בתל-אביב. שלא לדבר על החניה.
אבל לשירות אחד התגעגנו מאוד מאז שעברנו הנה, משלוחים מהסופר. לא יבין זאת מי שגר בבניין עם חניה תת קרקעית ומעלית, אבל כל האחרים יודעים עד כמה מתסכל סבב אחר סבב של סחיבת שקיות סופר מהמכונית הביתה.
כתבתי מעט על הסיבות מדוע בחרנו נירה ואני לעבור רחוק כל-כך. לא כתבתי מדוע דווקא ליפתח. כאשר יצאתי לחפש בית חדש בגליל העליון, הקריטריונים כללו נוף, פלגי מים, נוחות ומזג אויר. יפתח היתה הנקודה הגבוהה ביותר שנירה היתה מוכנה לטפס אליה מפחד החורף הקפוא.
לא בכל יום אורזים את המטלטלים, נוטשים את כור מחצבתינו ויוצאים למסע אל מעבר להררי החושך. טוב, דברים השתנו במקצת מאז הקמת ראש פינה עד היום, וכבר לא צריך לחצות את הגליל על חמורים. אך עדיין לעבור לגור שעתיים מהמרכז התוסס, המשפחה וכן, העבודה.... מגיע לכם הסבר.
שמי עפר ועברתי עם משפחתי מתל-אביב לאצבע הגליל, 800 מטר מהגבול עם לבנון והכי רחוק שאפשר מתל-אביב. לא נולדתי כאן. לא התחלתי לגדל גפנים או עיזים. אז מה בכל אופן אני עושה כאן? על זה אנסה לכתוב בבלוג.
